פסק-דין בתיק ע"פ 31982-05-12

1.         המערער הועמד לדין בבית-משפט קמא בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש - בן זוג; איומים; הסגת גבול פלילית; וכן הטרדה באמצעות מתקן בזק.

            בבית-משפט קמא הגיעו הצדדים לכלל הסדר טיעון, ולפיו המערער יודה בעובדות כתב האישום וישלח לתסקיר אשר יבחן אפשרות של הימנעות מהרשעה. המדינה הודיעה לבית המשפט "כי אם תוצאות התסקיר תהיינה חיוביות וימליצו על הימנעות מהרשעה, המדינה לא תתנגד לכך". בית המשפט הבהיר למערער כי הוא איננו כבול בהסדר הטיעון. המערער הודיע כי הוא מבין מגבלה זו, ולאחר-מכן הודה בעובדות כתב האישום וכמסוכם, נשלח לקבלת תסקיר של שירות המבחן.

2.         אנו רואים לציין, כי בהחלטה מאותו יום אמר בית המשפט פעם נוספת, לאחר שהבהיר למערער, כאמור, כי הוא איננו קשור בהסדר הטיעון, כדלקמן: "מובהר לנאשם כי אין בהנחייה זו לשירות המבחין כדי ליצור ציפיות מצידו". בישיבה שלאחר מכן הומצא לבית המשפט תסקיר של שירות המבחן. התסקיר היה חיובי והתביעה הודיעה לבית המשפט, "אנו נוטים לאמץ את המלצת התסקיר ולהסכים לאי הרשעתו". המדינה עתרה כי בית המשפט יטיל עונש של שירות לתועלת הציבור "אשר יבטא נכונה את חומרת העבירה".

3.         בית-משפט קמא (כב' השופטת מ' ברק-נבו) לא אימץ את הסדר הטיעון, ובפסק-דין מנומק, המתייחס לכל אחד מהרכיבים הרלבנטיים, הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו והטיל עליו מאסר על תנאי בן 4 חודשים למשך שנתיים וכן חייב אותו לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירות בהן הורשע.

4.         על החלטתו של בית-משפט קמא להרשיע את המערער הערעור בפנינו.

5.         הודעת הערעור, כמו גם הטיעון בפנינו, התמקדו בראש ובראשונה בקיומו של הסדר הטיעון, הן מלכתחילה והן בדיעבד. מלכתחילה, הכוונה להסכמה להפנות את המערער לקבלת תסקיר של שירות המבחן, תוך אמירה כי המדינה לא תתנגד אם ימליץ שירות המבחן על הימנעות מהרשעה, ו בדיעבד ההסכמה לסיום ההליך בלי הרשעה. עמדת המדינה, בפני עצמה, היא נימוק שאין ערוך לחשיבותו. המדינה, לאורך כל הדרך, הסכימה להליך ללא הרשעה. בית המשפט אמנם הזהיר את המערער כי הוא איננו כבול בהסדר הטיעון, אולם ברור שהמערער פיתח ציפיות לאור ההסכמה. הסניגור הדגיש בענין זה, כי לעמדת המדינה בבית המשפט קדמה עמדתה בהליכים המקדימים. המערער הגיש בקשה לעיכוב הליכים. בבקשה לעיכוב הליכים תמכה המדינה, תוך שהיא מציינת כל אותם נימוקים עליהם עמדה בדיעבד גם במהלך הטיעון בבית המשפט. בגדר אותם נימוקים ניתן מקום של כבוד גם לעמדתה של המתלוננת במקרה זה שתמכה בסיום ההליך בדרך זו. המתלוננת לא דרשה כי ימוצה עם המערער "עומק הדין".

            לצד הטעון הנרחב באשר למשמעותו של הסדר הטעון - טען הסניגור גם להתקיימותם של שיקולים ענייניים לסיום ההליך ללא הרשעה. התסקיר היה חיובי ביותר, שירות המבחן ציין כי המערער צעיר נורמטיבי, בעל תפיסות פרו-חברתיות. האירועים נושא כתב האישום חריג באורח חייו. שירות המבחן התרשם, כי העבירה אינה מייצגת דפוס פעולה אלים והערכתו היתה, כי קיים סיכון חלש למעורבות פלילית חוזרת. המערער משרת את החברה, תורם לה והוא נמצא בתחילת דרכו בחיים. אין ספק שההרשעה תפגע בכל עתידו התעסוקתי. מכל הטעמים הללו גם יחד, העתירה היא להחזיר את הסדר הטיעון על כנו ולסיים את ההליך ללא הרשעה.

6.         חרף עמדתה בבית-משפט קמא, בטיעונה בפנינו הצטרפה המדינה לעמדת בית-משפט קמא, והיא איננה עותרת לקיים את הסדר הטיעון. לטענת המדינה, צדק בית-משפט קמא בהחלטתו. ההסדר שאליו הגיעו הצדדים בבית-משפט קמא הוא אכן הסדר לא ראוי. לענין זה מפנה המדינה לעובדות כתב האישום (עליהן נתעכב בהמשך). לא מדובר באירוע חד-פעמי. כתב האישום מדבר הן על איומים שנשלחו בטלפון פעמים רבות וכן פעמיים של הסגת גבול דירתה של המתלוננת.   

            בהינתן עובדות אלה והסיכון שבמעשי המערער, לא היה מן הראוי להסכים, במקרה זה, לאי-הרשעה. לא הוכחה גם פגיעה קונקרטית במערער, בוודאי לא פגיעה שיכולה להוות משקל נגד לנתונים העובדתיים ולחומרת העבירות שמדובר בהן, באופן שתצדיק בפני עצמה את השימוש בדרך החריגה של סיום ההליך ללא הרשעה.

דיון והכרעה

7.         שקלנו את טיעוני הצדדים. נטלנו לעצמנו פסק זמן נוסף במהלך היום כדי לשקול פעם נוספת את העמדות הקוטביות, ובסופו של יום החלטתנו היא שלא להתערב בפסק הדין של בית-משפט קמא. נקודת המוצא ממנה יצאנו לדרך היתה, כי קיומו של הסדר טיעון הוא נימוק חשוב, דומיננטי, שכמעט מכתיב את התוצאה הסופית. הפסיקה (הכוונה היא בעיקר לע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל), אמרה את דברה בנושא זה בצורה מפורשת וברורה, וכאמור, במרבית המקרים - ייאמץ בית המשפט הסדר טיעון. ועדיין, וחרף האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי לא ניתן לשלים עם סיום ההליך, במקרה זה, ללא הרשעה.

8.         לנגד עינינו עומדות העובדות בהן הודה המערער כדלקמן: המערער והמתלוננת היו חברים, דרכם המשותפת ככל הנראה הגיעה לסיומה והשניים נפרדו. במהלך כחודש ימים, עובר לתאריך 20.9.10 הטריד המערער את המתלוננת באמצעות מתקן בזק, בכך שהתקשר פעמים רבות לביתה ושלח לה מסרונים ובהם קללות. אם ניתן עוד היה להתייחס בסלחנות מסויימת לקללות ולהתקשרו החוזרת, לא ניתן להתעלם ולהתייחס בקלות ראש למסרונים שנשלחו ובהם נכתב "אני אשרוף אותך" "את תשלמי על זה". גם בשלב זה, לו היתה הפרשה מסתיימת בכך, יתכן שהיינו אומרים כי הסדר הטיעון גובר. דא עקא, המסרונים המאיימים היו רק הפתיח.

9.         כתב האישום ממשיך ומפרט שני תאריכים קונקרטיים, שבהם המערער הסיג את גבולות דירתה של המתלוננת ונכנס לביתה דרך המרפסת. המערער לא הסתפק באימה שהטיל על המתלוננת בעצם כניסתו לדירה בדרך לא חוקית, כפיית נוכחותו עליה, הימצאותו מולה לאחר חודש של מסרונים מאיימים ופעם נוספת גידף אותה ותקף אותה פיזית. המערער אחז בפניה ובידיה בחוזקה. אם לא די בכך, ירק לעברה. ואם לא די באלה, אחז בטלפון הנייד שבו החזיקה והשליך אותו לעבר הקיר וניפץ אותו. אין צורך בדימיון רב כדי לתאר את רמת החרדה שבה, מן הסתם, היתה המתלוננת באותו שלב, כשהיא מוצאת את עצמה לבד עם המערער לאחר כל אותה מסכת מאיימת, כאשר גם האמצעי שבעזרתו יכולה היתה להזעיק עזרה מבחוץ, נלקח מידיה ומנופץ באקט של אלימות. למתלוננת גם נגרם נזק בידה כתוצאה מאותו אירוע. אם לא די בכך, כתב האישום בסעיף 7  מפרט אירוע שכרונולוגית קדם לאירוע שתואר לעיל. בתאריך 10.9.10 הסיג המערער את גבול דירתה של המתלוננת, הפעם עזב את הדירה בשל צעקותיה. גם בפעם זו נכנס דרך המרפסת.

            דפוס התנהגותו של המערער, כמתואר לעיל, מבטא חוסר מעצורים, אובססיביות שהופכת לסיוט למי שההתנהגות מכוונת נגדו. יש בו משום הטרדה מאיימת, וזאת לצד הפעילות הפיזית והמילולית הממשית, שפורטה לעיל. לצערינו, המציאות מוכיחה כי אירועים מסוג זה מסתיימים לא אחת בטרגדיה של ממש והמעבר בין איומים פיזיים ומילוליים לבין אותה תוצאה טרגית, הוא לפעמים מעבר של מה בכך, שמתבצע כהרף עין.

10.        כהרכב ערעורים ששומע מידי יום תיקים פליליים, אנו נתקלים שוב ושוב באירועים מסוג זה, וכאמור, לעיתים בתוצאות קשות הרבה יותר.          לא שוכנענו כי המערער שבפנינו שונה מצעירים נורמטיביים אחרים שעשו מעשים דומים, ובתי משפט הגיבו בחומרה רבה על מעשיהם, לרבות שליחתם למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ולא רק בעבודות שירות. בית-משפט קמא ציין בהקשר זה, כי "... לא ניתן המשקל הראוי לחומרת העבירות שביצע הנאשם ולחומרת הנסיבות, התמשכות המעשים על פני חודש מידי יום, ריבוי העבירות, הן מבחינת כמות והן מבחינת סוג העבירה ..." ונראה לנו כי הצדק עימו. האובססיביות שגילה המערער, העובדה שלא היסס לעבור ממסרונים לאיומים מילוליים, להסגת גבול ולתקיפה פיזית, מעידה על תהליך של הסלמה, ואיננו סבורים כי הסלמה זו מוצאת תשובה ראוייה בהליך שמסתיים באי הרשעה.

11.        בית-משפט קמא התייחס למושכלות היסוד, ככל שהדברים אמורים בסיום הליך בדרך של אי הרשעה ואיננו רואים להוסיף בנושא. המערער, לשיטתנו, לא עומד במושכלות יסוד אלה. התנהגותו הנורמטיבית בשטחי חייו האחרים, איננה יכולה להוות משקל נגד. כפי שציינו לעיל, לא הוכח גם כי הפגיעה התעסוקתית בו תהא חמורה כל כך עד שיש בה בפני עצמה כדי להכתיב את התוצאה הסופית.

12.        כאמור, כנגד כל אלה עומד הסדר הטיעון. איננו סבורים כי הוא יכול, במקרה זה, להוות תשובה של ממש. כפי שציינו לעיל, פסק הדין המנחה הוא פרשת פלוני, שיצר את נוסחת האיזון. בגדר אותו איזון נקבע, בין היתר, כי במקרים שבהם "נראה שההסדר חורג מהראוי ונעדר יחס הולם בין טובת ההנאה שניתנה לנאשם בנסיבות הענין לבין אינטרס הציבור במובנו הצר והרחב" יכול ורשאי בית המשפט לסטות מהסדר הטיעון, ונראה לנו כי במקרה הנוכחי אכן לא התקיים יחס הולם, שעל-כן צדק בית-משפט קמא.

13.        בשולי הדברים אנו רואים להעיר, כי לא ברורה לנו התנהלות התביעה בבית-משפט קמא ומה ראתה לסטות בתיק זה מהמדיניות העקבית והמושרשת בתיקם מסוג זה. אם לא די במושכלות היסוד, הנה המערער שבפנינו הגיש בקשה לעיכוב הליכים שנדונה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. בבקשה לעיכוב הליכים, או ליתר דיוק, בתגובה שהגישה התביעה לענין הבקשה, העלתה למעשה את כל הנימוקים שהביאו אותה בסופו של יום להסכים להסדר הטיעון. עמדתה של התביעה נדחתה והיועץ המשפטי לא נעתר לבקשה לעיכוב הליכים. היה בכך תמרור אזהרה נוסף, ועדיין, כאמור, התביעה הסכימה לאי-הרשעה. לא בכדי בחרה התביעה בפנינו שלא לאמץ העמדה ולתמוך במסקנתו של בית-משפט קמא.